אני סטודנטית בקולומביה. אתמול הסתכלתי לאנטישמיות בפנים. גם ביום שלפניו. וגם ביום שלפני. ארבעת הימים האחרונים היו גל ענק של אנטישמיות ששטף. באותו רגע עמדתי מולו איתנה, או מנותקת. עשיתי את המיטב כדי לשמור על עצמי הפיזי. לא שמרתי על הנפשי. אי אפשר לשמור. אתה צופה ונשרט.
חשבתי על סבא וסבתא שברחו מהנאצים, שאיבדו את כל משפחתם, שהגיעו למדבר והקימו בו בית, שהכריזו על מדינת ישראל ונלחמו עליה כל השנים, כדי שאני אוכל לחיות בשקט ובגאווה ולהיות מי שאני. כדי שאני לא אאלץ לברוח ולהתגונן ולפחד ולהרגיש שנאה בעוצמה ובהיקף כזה לעולם. מסקנות:
1. אכזבה יותר קשה מעלבון. הכי שורף זה היהודים. קבוצה של יהודים התחילו לצעוק עלינו בעברית, רק כי שמעו שאנחנו ישראלים, גרמו להמון הזועם עם הכאפיות לצרוח עלינו שאנחנו נאצים- כמה ילדים הרגנו היום וכו׳ וכו׳. לא פגע בי שהם אמרו ככה. בחיאת, נאצית אני לא. ולקרוא ליהודים נאצים זה כל כך אדיוטי שזה סתם דבילי- ברור שגם פוגעני ברמות, ואנטישמי, וfucked up, אבל העניין הזה שיהודים הסגירו אותנו להמונים. זה היה כואב בלב.
2. מבט יכול להיות גרוע יותר מצרחות. אתמול יצאתי לנשום אוויר והתיישב לידי בחור שלקח איתי איזה סמינר. השיחה הייתה ידידותית והוא היה חברותי, סיפר שמסיים עכשיו כמוני ורוצה להיות מורה. התחיל לדבר על כך שהתקופה קשה לו כי הוא מאד תומך בפלסטין (משום מקום,) שהמשפחה שלו במקור מאירלנד למרות שהוא מאל איי (והו כמה קשה לו המעבר מקליפורניה לניו יורק.) לא אמרתי כלום. הוא שאל מה עמדתי בנושא- אמרתי לו שאני ישראלית. הוא הסתכל עלי בשוק ובגועל. קם והלך, בלי לומר מילה. אמרתי לו ״זהו? גדול עליך לדבר עם אנשים מישראל?״ הוא כל כך נגעל שהוא לא הצליח לענות. הלוואי וזה היה עובר לידי, הייתי מצליחה ליישם את מה שאני יודעת- שזה רק רעשי רקע, שהוא הבעיה ולא אני. אבל זה ממש הפיל אותי באותה שנייה. זאת הייתה אנטישמיות טהורה, כמו ששמעתי בסיפורים. המבט שלו.
3. יש בי בושה מהפחד. אני אשקר אם אגיד שלא פחדתי. כשאני רואה את הסרטונים מקולומביה, הבית שלי בני יורק בשנים האחרונות, מתהפכת לי הבטן. אבל הדבר המפחיד ביותר, יותר מסטודנטים שמזדהים עם חמאס, שמאיימים לשרוף אותי ואת משפחתי ולעשות לנו השביעי באוקטובר לנצח- הוא השתיקה וההסכמה של הרוב. רוב האוניברסיטה מאחוריהם, רוב התקשורת מצודדת, רוב האנשים חושבים שלא היה צריך לעצור אותם, ולא היה צריך לערב משטרה, כי המשטרה מסכנת את הסטודנטים, שפעלו במודע למרות כל האזהרות שההתנהלות תוביל להשלכה כזאת. הם הקורבן של הסיטואציה שהם יצרו במודע. היהודים לא יכולים להפנות מבט ממה שקורה, אבל כל השאר יכולים- והם בוחרים להפנות לנו גב ולא לראות. זה מפחיד יותר מהכל.
זה בעיקר עושה לי להתבייש. כי בו בזמן, יש חטופים שנמקים בעזה, מחכים לישועה ועוברים גהנום עלי אדמות. כבר חודשים שתולשים פה את הפנים שלהם מהמרחב הציבורי, אבל הפנים שלהם מלוות אותי לכל מקום. יש חיילים שמזנקים לסכנה אמיתית ומקריבים את ההקרבות הגדולות ביותר, שנשרטים באמת כדי שאני אוכל להיות בניו יורק ולדעת שיש לי לאן לחזור. יש את המשפחות שלהן והאהובות שלהם, שעוד אוספות את שברי הלב. יש את תושבי עוטף עזה, ומשפחתי בצפון, שהם פליטים מביתם, או בוחרים להשאר וחיים כמו ברווזים במטווח. מול כל זה, קיימת בי בושה. הילדים המפונקים האלה, אמריקאים בני אמריקאים, חיים על אדמה כבושה ושונאים את עצמם, בחיים לא היו במזרח התיכון. לא מבינים שום דבר. לוקחים את כל הסבל האנושי של המלחמה ואיכשהו ממרכזים את עצמם בתוכו. הופכים אותו לעניין אמריקאי פנימי ומנותקים לחלוטין מהפריוולגיה המופרעת שלהם לעשות זאת. אני מתביישת שבהם אני מתעסקת בכלל עכשיו.
@SlamaStav כתבת מדהים, עצוב לראות לאן העולם הגיע
@SlamaStav תומכים בך מרחוק. תישארי חזקה, יש לך בית 💙🤍
@SlamaStav לא מסכים שהרוב מאחוריהם. בחוגים מסוימים כן, אבל לא ברחבי ארה״ב או המערב. אנחנו חיים בעידן של קיטוב פוליטי קיצוני, וצריך לזכור שלהקצנה משמאל יש תמונת ראי מתאימה מימין. אחרת לא היינו היום במצב שבו כהונה שנייה לטראמפ היא אפשרות ריאלית.
@SlamaStav הנה האשמת הקרבן. מי אשם בג'נוסייד שישראל מחוללת בעזה? קרבנות הג'נוסייד. מי אשם בתקיפה האלימה של משטרת ניו יורק נגד מוחים בלתי אלימים? המוחים הבלתי אלימים.
@SlamaStav לדעתי ציוץ שכל ישראלי חייב לקרוא במלואו. מכניס לפרופורציות